https://shop.ein-hod.org כפר אמנים ואמניות Tue, 10 Feb 2026 11:33:32 +0000 he-IL hourly 1 https://wordpress.org/?v=6.9.4 https://shop.ein-hod.org/wp-content/uploads/2020/08/[email protected] https://shop.ein-hod.org 32 32 https://shop.ein-hod.org/product/%d7%a4%d7%a2%d7%99%d7%9e%d7%94-%d7%9e%d7%9c%d7%91-%d7%94%d7%a4%d7%a2%d7%99%d7%9e%d7%95%d7%aa-i-%d7%93%d7%95%d7%a8%d7%95%d7%aa%d7%99-%d7%a8%d7%95%d7%91%d7%99%d7%a0%d7%a1/ Thu, 25 Jan 2024 09:52:58 +0000 https://shop.ein-hod.org/?post_type=product&p=1328 פעימה מלב הפעימות I הרהורים אוטוביוגרפיים, דורותי רובינס דורותי רובינס היא בראש וראשונה פסלת. זוהי 'דרך חיי' היא אומרת, ויעידו על כך פסליה הליריים הרבים והמגוונים. כתיבתה פרצה בשלב הרבה יותר מאוחר. הזיקנה ובעיקר הנכות הפיזית המתגברת, כתוצאה מניוון שרירים, צימצמו את אפשרויות עבודתה הפיסולית ונתפנה לה זמן להרהורים ולהתבוננות. מתוך רצון להבין טוב יותר את חייה ולהעניק להם משמעות, החלה לכתוב שירים. הכתיבה, לדבריה, הפכה עבורה בין השנים 1994-1998 בת לוויה לפיסול, שבאה לאזן את הדחף שלה לביטוי יצירתי".]]> פעימה מלב הפעימות I הרהורים אוטוביוגרפיים, דורותי רובינס דורותי רובינס היא בראש וראשונה פסלת. זוהי 'דרך חיי' היא אומרת, ויעידו על כך פסליה הליריים הרבים והמגוונים. כתיבתה פרצה בשלב הרבה יותר מאוחר. הזיקנה ובעיקר הנכות הפיזית המתגברת, כתוצאה מניוון שרירים, צימצמו את אפשרויות עבודתה הפיסולית ונתפנה לה זמן להרהורים ולהתבוננות. מתוך רצון להבין טוב יותר את חייה ולהעניק להם משמעות, החלה לכתוב שירים. הכתיבה, לדבריה, הפכה עבורה בין השנים 1994-1998 בת לוויה לפיסול, שבאה לאזן את הדחף שלה לביטוי יצירתי".]]> https://shop.ein-hod.org/product/%d7%9e%d7%95%d7%a6%d7%a8-%d7%94/ Sun, 19 Nov 2023 08:14:18 +0000 https://shop.ein-hod.org/?post_type=product&p=222 "היינו ארץ מקלט. זה מה שהיינו. מקלט לבוהמיינים, לאמנים אמיתיים ולאמנים מתחזים, מקלט לנשים שלא התחתנו, או שהעדיפו נשים על פני גברים, להיפּים ולהיפּיות, מקלט לטיפוסים אקסצנטריים כמוני שלא התאימו לנוף הכללי, וגם לגברים שעשו אהבה עם גברים אחרים. בתל אביב או בחיפה היינו צריכים להסביר, לתת דין וחשבון, לחטוף על הראש, לגמגם תשובות מתחמקות על שאלות של חטטנים. כאן חיינו רחוק מהעין הציבורית, איך שאומרים. "וחגגנו, אוהו! ציירנו על הקירות השבורים ועל התקרות ועל הקשתות, כאילו חיכו לנו אלף שנים, רק לנו. התמזמזנו והתעלסנו מתחת לעצי הזית, או בחוּשוֹת הנטושות של הערבים. רקדנו ושרנו וצִיירנו ופיסלנו וניפחנו זכוכית והשתכרנו ועישנו וצרחנו ובכינו והלכנו מכות, וצחקנו על העולם וצחקנו על עצמנו... אה, מצצנו את לשד החיים, כאילו מחר הכול יתפרק כאן וניאלץ לחזור הביתה ושלום על ישראל. "מי חשב בכלל על מה שהיה פה לפני שהגענו. או על העתיד. אנחנו היינו המרכז של החיים, של החיים הטובים והקטנים שלנו. שלנו, אנחנו, רק אנחנו. אני ואני ואני! היום, כשאני חושבת על זה, בא לי להקיא על עצמי. אבל אז הייתי מטומטמת באופן רשמי. היינו כולנו מטומטמים, בעצם. שיחקנו בתיאטרון הסוריאליסטי של מיסיֶיה פַבּיאן, והיינו שחקנים מצוינים. הגשמנו את הציונות בידיים ובשפתיים ובשדיים ובישבנים ובאיברי המין. והציונות אהבה אותנו, ללא ספק, כמו שאוהבים ציור יפה שתולים על הקיר. לא יותר ולא פחות". ספרו השמיני של יוסי וקסמן, אמן מעצב וסופר, תושב עין הוד, מגולל את סיפור הקמת כפר האמנים עין הוד מנקודת מבט של גיבורים וגיבורות שונים. הספר יצא לאור בשנת 2015 בהוצאת חרגול הוצאה לאור, מודן הוצאה לאור.]]> "היינו ארץ מקלט. זה מה שהיינו. מקלט לבוהמיינים, לאמנים אמיתיים ולאמנים מתחזים, מקלט לנשים שלא התחתנו, או שהעדיפו נשים על פני גברים, להיפּים ולהיפּיות, מקלט לטיפוסים אקסצנטריים כמוני שלא התאימו לנוף הכללי, וגם לגברים שעשו אהבה עם גברים אחרים. בתל אביב או בחיפה היינו צריכים להסביר, לתת דין וחשבון, לחטוף על הראש, לגמגם תשובות מתחמקות על שאלות של חטטנים. כאן חיינו רחוק מהעין הציבורית, איך שאומרים. "וחגגנו, אוהו! ציירנו על הקירות השבורים ועל התקרות ועל הקשתות, כאילו חיכו לנו אלף שנים, רק לנו. התמזמזנו והתעלסנו מתחת לעצי הזית, או בחוּשוֹת הנטושות של הערבים. רקדנו ושרנו וצִיירנו ופיסלנו וניפחנו זכוכית והשתכרנו ועישנו וצרחנו ובכינו והלכנו מכות, וצחקנו על העולם וצחקנו על עצמנו... אה, מצצנו את לשד החיים, כאילו מחר הכול יתפרק כאן וניאלץ לחזור הביתה ושלום על ישראל. "מי חשב בכלל על מה שהיה פה לפני שהגענו. או על העתיד. אנחנו היינו המרכז של החיים, של החיים הטובים והקטנים שלנו. שלנו, אנחנו, רק אנחנו. אני ואני ואני! היום, כשאני חושבת על זה, בא לי להקיא על עצמי. אבל אז הייתי מטומטמת באופן רשמי. היינו כולנו מטומטמים, בעצם. שיחקנו בתיאטרון הסוריאליסטי של מיסיֶיה פַבּיאן, והיינו שחקנים מצוינים. הגשמנו את הציונות בידיים ובשפתיים ובשדיים ובישבנים ובאיברי המין. והציונות אהבה אותנו, ללא ספק, כמו שאוהבים ציור יפה שתולים על הקיר. לא יותר ולא פחות". ספרו השמיני של יוסי וקסמן, אמן מעצב וסופר, תושב עין הוד, מגולל את סיפור הקמת כפר האמנים עין הוד מנקודת מבט של גיבורים וגיבורות שונים. הספר יצא לאור בשנת 2015 בהוצאת חרגול הוצאה לאור, מודן הוצאה לאור.]]>